<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער ראשון</h1>
<h2>דף נט.</h2>
סימני בהמה כיצד. סימני בהמה נאמרו בתורה, שנאמר (דברים י"ד, ו') וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. גרסינן בפרק אלו טריפות אמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה, ואם לאו טמאה. והוא שיכיר בן גמל, דלית ליה לא שינים למעלה ולא ניבים. ואקשינן ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל, לא סלקא דעתך, דתנא דבי ר' ישמעאל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט לך הכתוב הוא. ולאו גמל בלבד קאמר אלא גמל ושפן וארנבת, דבכולהו כתיב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום, אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה, ואם לאו בידוע שהיא טמאה. והוא שיכיר חזיר. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לחזיר, לא סלקא דעתך, דתנא דבי ר' ישמעאל ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה, אם מהלך שתי וערב טהורה, ואם לאו טמאה. והוא שיכיר ערוד. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד, גמירי דליכא. והיכא בדיק, אמר אביי ואיתימא רב חסדא בכנפי העוקץ. ששם בשר הבהמה הולך שתי וערב. סימני חיה כיצד, חיה בכלל בהמה לסימנין להכיר בין חיה טמאה לטהורה, דתניא בפרק בהמה המקשה חיה בכלל בהמה מנלן, דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו', הא כיצד חיה בכלל בהמה טהורה לסימנין. חיה טהורה חלבה מותר, שלא אסרה תורה אלא חלב בהמה, שנאמר (ויקרא ז', כ"ג) חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. וכמו שיתבאר בשער השלישי של בית זה בניקור חלב. היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה סדוקות ואין לה שינים למעלה דהיא טהורה ודאי, ואינו יודע אם מין בהמה וחלבה אסור או מין חיה וחלבה מותר, בודק בקרניה, דתנו רבנן אלו הן סימני חיה, כל שיש לו קרנים וטלפים. ר' דוסא אומר יש לו קרנים אין אתה צריך לחזור על הטלפים, יש לה טפלים אתה צריך לחזור על הקרנים. ואמר רב זעירא להתיר חלבה קאמר, והכי קאמר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר, כל שיש לה קרנים וטלפים. וכתב הרב ר' יצחק בר' מאיר ז"ל דתרתי קאמר, טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר, והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמוהו, וקרנים להתיר חלבה. ור' דוסא פליג ואמר דאין אתה צריך לחזר על הטלפים כלל, דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים, וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנידה פרק בא סימן (נ"א, ב') כל שיש לה קרנים יש לה טלפים, ר' דוסא היא. ורת"ם אחיו ז"ל פירש דטלפים משונים קאמר שאין כיוצא בהן לבהמה, דכל שיש לה קרנים אין אתה צריך לחזר על הטלפים, וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזר על הקרנים, דבכל חד מינייהו סגי להתיר חלבה. ור' דוסא פליג אטלפים ולחומרא פליג, ומתני' דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבינו יצחק ז"ל מדשקלינן וטרינן בגמ' להפריש בין קרני חיה לקרני בהמה, ובטלפים לא מפריש כלל.
חלב בהמה טמאה אסור כיצד. שנינו בפרק קמא דבכורות (ה', ב') היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ואמרינן עלה בגמ' מנא הני מילי, דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל, ואי זה זה טהור שנולד מן הטמא, או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו, ת"ל גמל טמא הוא, הוא טמא ואין הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ור' שמעון אומר גמל גמל שתי פעמים, אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה, חד לאסור עצמו וחד לאיסור חלבו. ור' שמעון איסור חלבו מנא ליה, נפקא ליה מאת הגמל. ורבנן אתין לא דרשי. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא טעמא דרבנן מגמל גמל ולר' שמעון מאת הגמל, הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי, מאי שנא מיהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן והקיפה שלהן, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ובבהמה טהורה נמי חדוש הוא, דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא, והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי, אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי, קמ"ל. וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי, מהכא לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב.
סימני חגבים כיצד. שנינו בפרק אלו טריפות (נ"ט, א') ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. כתבו בתוספות בשם רבינו יצחק בר' מאיר ז"ל, דר' יוסי לפרושי קא אתא ולא פליג אתנא קמא כלל, דמדתני תנא דמתני' ארבע סימנין, ולא תני אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא אף ראשו ארוך שרי, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו, כדתנא דבי ר' ישמעאל (ס"ה, ב') דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבע סימנין, ודריש חגב לשמו חגב. ותנא דבי רב דלא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין, לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנין בעינן הני ארבע דמתני' ואין ראשו ארוך. ואם תאמר כי קאמרינן בגמרא (ס"ו, א') במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל, ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי. יש לומר שכל אותן שבכתוב ומינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב, חוץ מן הצרצור שנתמעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך, ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב. וקימא לן כתנא דמתני' וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אע"פ שראשו ארוך מותר. והכי נמי מוכח בשבת שילהי פרק ר' עקיבא (צ', ב') דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה רב שקליה כי היכי דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא. ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ז, ב'). ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסיר, אומר רבינו תם זצ"ל דאיפכא גרסינן דכולי עלמא לא פליגי דשרי. וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הר"ם במז"ל כמו שכתבנו, שכך כתב אע"פ שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבינו אלפסי זצ"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלא וטריא דתנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ור' יוסי מפלג פליגי כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב, אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהור, אע"פ שראשו ארוך ואין שמו חגב. וכן ראיתי למקצת רבוואתא שכתבו כך. ואע"ג דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ואע"פ שאין שמו חגב, ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב, כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כוותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא ליה לתנא קמא דמתני', כיון דלא דריש קראי בכללי ופרטי כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הר"ם ב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים, לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו. והכי איתה נמי בסיפרא (פ' שמיני פרשתא ג' פ"ה) אין לי אלא אלו, מניין לרבות שאר מינין, ת"ל למינהו למינהו ריבה. הא כיצד, היה למד סתום מן המפורש, מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. ואע"ג דתניא נמי התם ארבה זה גוביי וכו', ופרשינן הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי תנאי נינהו, ותברה מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לי לפי שיטה זו, דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמ' והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשון זה דפשוט היה להם שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלה ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא. וצ"ע. ולעניין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר, דשמו חגב בעינן אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן. הילכך בארצות הללו אע"פ שנמצאין מהן שיש להן ארבע סימנין, אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב. אבל על ידי מסורת נאכלין כעניין שאמרו בעופות (ס"ג, ב'). והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה. וכדתניא (ס"ה, א') אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כגון הזחל הזה, מותר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. וכנפיו חופין את רובו, אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו. וקא פסיק רב פפי דהילכך בעינן רוב ארכו ורוב הקיפו.
סימני דגים כיצד. סימני דגים מפורשין בתורה, שנאמר (ויקרא י"א) כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. ותנן בפרק אלו טריפות ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד. אלו הן קשקשים, הקבועין בו; סנפיר, שפורח בהן. וטעמא דר' יהודה משום דמשמע ליה קשקשת תרי, ותנא קמא משמע ליה קשקשת אפילו חדא. והכי תניא בסיפרא (שמיני פרשתא ג') אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין, כגון קנופת זו שבים, מנין אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת, ת"ל וקשקשת. ר' יהודה אומר שני קשקשים. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל תמיה אני במה שמצאתי בתוספתא (סוף פרק ג') וכמה קשקשים יהיו לו, אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו. ר' יהודה אומר שנים. ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו, מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהם ונדבקה בזה, אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו. עד כאן דברי הרב ז"ל. ואין העניין הזה מתישב היטב, דהא או או לא קתני. ואיפשר דהא דקתני בסיפרא אין לי אלא סנפיר וקשקשת אחת, בכל אותן משלשה מקומות קאמר, ואע"ג דסתים קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום, הרי אתה צריך לדחוק גם כן ולפרש דאחת קתני לא בכל מקום קאמר אלא באחת מאותן שלשה מקומות כדברי התוספתא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב בסוף פרקין דאלו טריפות תאנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן, וסנפירין ששט בהן, וכמה קשקשים יהיו בו, אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיריו. ר' יהודה אומר שנים. ונראה מדבריו דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי תנא קמא דאחת ואחת בכל שלשה מקומות קאמר, ור' יהודה בעי ששה, שנים שנים בכל אחת מאותן שלשה מקומות.
גרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ט, א') אמר אביי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך הטמא טהור והטהור טמא. כללא דמילתא כל דאית ליה קלפי שרי. תנן בנידה פרק בא סימן (נ"א, ב') כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל שיש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ואמרינן מנא לן דקשקשת לבושא היא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי, אמר ר' אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט, א') ר' עקיבא איקלע לגנזק, אייתיאו לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לצלופחא, אזל חפייה במשיכלי חדתי, חזא ביה קלפי ושרייה. רב אשי איקלע לההוא אתרא, אייתיאו לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לשפרנונא, נקטיה להדי יומא חזא ביה צמחי ושרייה.
<h2>דף נט:</h2>
ואקשינן בגמרא אטו כללא הוא והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור, כרוכות בעינן. והרי שור דכרוכות וחלבו אסור, חדוקות בעינן. והרי עז דחדוקות וחלבו אסור, מובצלות בעינן. והרי צבי דאין מובצלות וחלבו מותר, הדורות בעינן. הילכך כל היכא דאיכא מובצלות לא בעינן מידי אחרינא, לא מיבצלי בעינן חדוקות הדורות וכרוכות, והוא דמיבלע חידקיהו, והיינו ספיקא דעיזא כרכוז. מובצלות גרסינן בבי"ת ולא גרסינן מפוצלות בפ"א. ופי' מובצלות כפופות כלומר בראשן, כדאמרינן בקידושין (ס"ב, ב') מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו. כן פירש רת"ם ז"ל, ופירושא דשמעתא הכי כרוכות בעינן, כלומר דקיימי גילדי גילדי כקרני השור, ומשום הכי פרכינן והרי שור דכרוכות. חדוקות בעינן, כלומר כרוכים מחודקים שאין יכולין להתקלף זה מזה, דכרוכות משמע כבגד כרוך על אחר שאינו מהודק, וחדוקות כמו מהודקות, מלשון (נ"ז, ב') חדוק של קרויא, ובפרק בתרא דעירובין (ק"א, א') טובם כחדק, שמחדקים אומות העולם לגיהנם, כלומר שדוחקים אותן שם. והרי עז דחדוקות, כלומר דכרוכות ומהודקות. ומעיקרא כדשני ליה כרוכות בעינן היה סבור המקשה דכרוכות כרכים מתקלפים כקרני השור קאמר, מה שאין כן בעז, והילכך השתא דאמר דכרכין מהודקים בעינן הדר לאקושיי ליה מעז. ופריק הדורות בעינן כלומר עגולות בעינן. ואסיקנא דבעינן כרוכות חדוקות והדוקות. כרוכות חדוקות לאפוקי משור, והדורות לאפוקי מעז. והוא דמיבלע חדקיהו לאפוקי מעיזא כרכוז דאית ליה כרוכות חדוקות והדורות אלא דלא מיבלע חדקיהו. זה פירוש שמועה זו ועיקר. ורש"י ז"ל פירש בעניין אחר ויש בו כמה גמגומין.
ההוא עיזא כרכוז דהוה בי ריש גלותא ואיעקר מיניה מלא צנא דתרבא, רב אחא אסר, רב שמואל בריה דר' אבהו שרי ואכיל מיניה וקרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע בטנו. שלחו מתם הילכתא כרב שמואל בריה דר' אבהו. ותמיהא לי דכיון דקיימא לן בעיזא כרכוז דשרי, היכי קאמר תלמודא הילכך כל היכא דלא מיבצלי בעינן כרוכות [חדוקות] והדורות והוא דמיבלע חדקיהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז, דמשמע דהכי הילכתא. וי"ל הא דקאמר והוא דמיבלע חדקיהו לא מעיקר פסק דברי התלמוד הוא, אלא הכי קאמר בעינן כרוכות חדוקות והדורות, ולמאן דאית ליה ספיקא דעיזא כרכוז בעינן דמיבלע חדקיהו, ולגלויי עיקר טעמא דמאן דמספק בעיזא כרכוז מאי ניהו. ותמיה אני בדברי הר"ם במז"ל שכתב (פ"א ממא"ס ה"י) כל שאין קרניו מפוצלות, אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי, הרי זו חיה טהורה. עד כאן לשונו. והנה בארו בגמ' שאחד מסימנים אלו משום ספיקו של עיזא כרכוז, ואחר שעמדה לנו הלכה כרב שמואל בריה דר' אבהו דעיזא כרכוז חלבו מותר וכדשלחו מתם, למה הוצרכנו לכולם. אלא אם כן נסתפק הרב בפי' ספיקא דעיזא כרכוז אי זהו, ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנין הללו.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רב יהודה עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר' אליעזר וחכמים. אמר אמימר בחיוורא כריסא דכולי עלמא לא פליגי דשריא, כי פליגי בירוקה כריסא, ר' אליעזר אסר ורבנן שרו, והילכתא כר' אליעזר דאסר. מר זוטרא מתני לה הכי בירוקה כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בחיוורא כריסא, ר' אליעזר אסר ורבנן שרו, והילכתא כרבנן דשרו. והילכך לעניין פסק הלכה, בין לאמימר בין למר זוטרא, ירוקה כריסא אסירא חיוורא כריסא שריא.
<h2>דף סב:</h2>
ושמונה ספיקות דרב אסי דקרקבנו נקלף בסכין, היינו כגון שהיו מכירין עורב ומיניו, והיה לו אצבע יתירה, ואילו היה קרקבנו נקלף בלא סכין בידוע שהוא טהור, דהא ליכא לספוקי בשאר עופות טמאין דאינהו לית להו אלא חד חד, ובעורב ליכא לספוקי דבקיאין היו בעורב ומיניו, אבל אם אינו נידון בקרקבן נקלף אסור, דהא איכא לספוקי בכולהו עופות טמאין. ותרנגולתא דאגמא שהיתה מוחזקת בידם דטהורה ואחר כך אסרה אמימר ואמר חזינן דדרסה ואכלה, לפירוש זה נראה לפרש שלא היה לה סימן טהרה בגופה, אלא שהיתה מוחזקת בידם שאינה דורסת, וליכא למיחש אלא לפרס או עזניה, ומשום דפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב לא היו חוששין לה כדאמימר, ועכשיו שנתגלה שהיא דורסת הויא לה כעין נשר. אי נמי שהיו לה אצבע יתירה וקרקבן נקלף כעורב, והיתה נאכלת במסורת שאינה מין עורב ושאינה דורסת, ועכשיו שראו שהיא דורסת אסרוה לפי שהיא בודאי מין עורב. אי נמי שהיה לה סימן אחד בגופה ומוחזקת שאינה דורסת, וכיון שכן ליכא לספוקה בכולהו עופות טמאין ולא בעורב, דעורב יש לו שני סימנין בגופו ודורס וזו אין לה אלא אחד ואינו דורס, והשתא דחזיוה דדרסה איכא לספוקה בכולהו עופות טמאין. זהו הפירוש המחוור בשמועה זו ושבדיקת עופות טמאין המצויין מעידין עליו. אלא דקשיא לי כיון דכולהו עופות טמאין לית להו אלא חד חד, כי אקשינן לעיל וניגמר מעורב, ופרקינן אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי, הוה ליה למימר אם כן שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי, ולמה פרט פרס ועזניה. ואיפשר לומר דמשום דבעינן למיהדר ולאקשויי וניליף מפרס ועזניה ולברורי דאי לאו דכתב רחמנא נשר הוה גמרינן מיניה משום דההוא חד סימן דאית לחד מינייהו ליתיה בכל שאר עופות טמאין, אבל מסימן אחד דשאר עופות טמאין ליכא למיגמר משום דאי איפשר דהאי דאיתיה בהאי ליתיה בחד מהנך והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, משום הכי נקט פרס ועזניה. ומכל מקום מתוך הפוך הגירסאות ושנתחלפו בשמועה הסברות והפירושים, אין לסמוך בעוף הבא לפנינו בלי ארבעה סימני טהרה לאוכלו אלא במסורת. וכן כתב רש"י ז"ל וזה לשונו מתוך שאין אנו בקיאין בהן נראה לי שעוף הבא לפנינו יש לומר שמא דורס הוא, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה בטהורה ולאחר מיכן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל אלא במסורת, עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש. ובמסורת יש לנו לסמוך, כדאמרינן לקמן עוף טהור נאכל במסורת. עד כאן. וכתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל קיבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב או כל שיש לו כף הרגל שקורין פוטא כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו, כי בידוע שאינו דורס. ויש לדקדק גם בעניין המסורת, לפי שיש עופות נאכלין במקום אחד במסורת ובמקום אחר אין אוכלין אותן. גם בזמנינו זה יש הרבה שאין נאכלין במקומינו ונאכלין במקום אחר. ונראה דסומכין על אותן מקומות שפשט היתירן בהן, שכיון שהן אוכלין אותן בודאי קיבלו מסורת מאבותיהם שהן מותרין, ואין מביאין ראיה מן המקומות שאין אוכלין אותן, שמניעת אכילתן אינה ראיה על איסורן אלא שלא קיבלו מסורת בהיתירן מאבותיהם, וכל שזה קיבל וזה לא קיבל לאלו שיש להן מסורת מאבותיהם שומעין, אלא אם כן ראו אותו דורס כמעשה דתרנגולתא דאגמא דחזיוה דדרסה ואסרוה. ונראה שיש קצת ראיה ממה שאמרו (ס"ג א') אמר אמימר לקני ובוטני שריין, שקטנאי ובוטנאי מקום שנהגו לאכול אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. ואקשינן אטו במנהגא תליא מילתא, ואם איתא אין הכי נמי דבמקום שנהגו לאכול אוכלין דמימר אמרינן שכך מסורת בידם ובמקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין אחר שאין מסורת בידם, אלא שמעינן מיהא לכאורה דכיון שנהגו במקום אחד לאכול מותר לכל אדם ואפילו למי שנהגו שלא לאכול. ומיהו יש לומר דלאו ראיה היא והכא לישנא דנהגו קא קשיא ליה, דאי משום שאלו אוכלין במסורת ואלו אין אוכלין לפי שאין להם מסורת, אסור ומותר הוה ליה למימר.
<h2>דף סג:</h2>
סימני בצים כיצד. תניא בברייתא בפרק אלו טריפות לוקחין בצים בכל מקום, ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות, כלומר דמיעוט נינהו. ואקשינן ודילמא דעוף טמא נינהו, כלומר דרובא נינהו, דאע"ג דאמרינן (שם בגמ') דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאים, המינים הטמאין גדולים מהם. וכדאמרינן התם איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הן, ואם כן ניחוש שמא ביצי עוף טמא הן. ופרקינן באומר של עוף פלוני וטהור הוא. ואקשינן ולימא של עוף טהור הוא, ולמה צריך לומר של עוף פלוני. ופרקינן אי אמר של עוף טהור מצי מישתמיט ליה, כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא לא מצי מישתמיט ליה. וליבדוק בסימנין, דתניא כסימני בצים כך סימני קרבי דגים, ותניא גבי סימני ביצים ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת, ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה, שני ראשיה חדין שני ראשיה כדין טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה, חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ופריקנא בחתוכות, כלומר שאין ראשיה ניכרין. ואקשינן תו וליבדוק בחלבון וחלמון. ואוקימנא בטרופות בקערה. ואקשינן וטרופות בקערה מי זבנינן מינייהו, והתניא אין מוכרין ביצת טריפה לגוי אלא אם כן נטרפה בקערה, לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה. אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא, דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אשי שמונה ספיקות הן, כלומר בעופות, והן אותן שמנו בשמעתא דסימני העוף (ס"ב, ב'), אם כן ליבדוק בביצייהו, אלא לאו שמע מינה סימנין לאו דאוריתא. ואלא למאי הילכתא קתני להו, הכי קאמר שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין ודאי טמאה, כלומר ואפילו אמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה, ומשקורי משקר, דליכא בטהורין ששני ראשיה כדין או חדין. וכן בשהחלמון מבחוץ וחלבון מבפנים. אבל בשחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים וראשה אחד חד וראשה אחד כד משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה, אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמוך [עליה], בסתמא לא תסמוך עליה, דאיכא דעורבא דדמי לדיונה. כלומר וכי היכי דאיכא דעורבתי דדמיא לדיונה איכא למיחש נמי דילמא איכא אחריני טמאין דדמיין לטהורין. ואם תאמר אם כן כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא מאי הוי הא מצי מישתמיט ליה. נראה לי דאע"ג דדמיין, אי יהיב דעתיה שפיר יכיר, ומיסתפי דילמא יהיב ישראל דעתיה. והכין הילכתא. והילכך סימני בצים לאו דאורייתא. אבל באומר של עוף פלוני וטהור הוא סמכינן אסימנין, הא בסתמא לא סמכינן אסימנין. וביצה טרופה בקערה אע"ג דאמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה, דדילמא ישראל זבנה ניהליה וטריפה הות. ומיהו לא אמרו אלא בטרופות שחלבון וחלמון טרופין ומעורבין, הא בשלא נטרפו כל שחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים הרי היא כביצה שלימה, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא סמכינן עליה, וכדאמרינן לעיל לא צריכא בחתוכות, ופרכינן תו וליבדוק בחלבון וחלמון, ופרקינן בטרופות בקערה, אלמא טרופה ממש קאמרינן. וטרופה פירושה רצוצה, מלשון טרית טרופה דפרק אין מעמידין (ל"ה, ב'), שהיא הדגים המרוצצים שאין ראשן ושדרן ניכר. ועכשיו שנהגו ליקח בצים סתם מן הגוי, כתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל לפי שעכשיו אין מצויין בינינו ביצים של עוף טמא, וגם אין רגילות עכשיו למכרן. ועוד התירו לקנות מן הגוי אותן אובלייש שטחין פניהם בבצים, ואע"פ שאמרו שאין לוקחין מהן בצים טרופות, לא אמרו אלא כשהבצים טרופות בעין, משום דמוכחא מילתא דשל טרפה היו וישראל מכרן לו וטרפן כדי שלא יחזור ישראל ויקנה ממנו, אבל אלו שלשין או שטחין בהן הפת רובן מן השלמים הן. וגם אין לאוסרן משום חשש דם דהא רובא לית בהו דם.
סימני קרבי דגים כיצד. גרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (מ', א') אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה. פי' ואפילו בלוקח מישראל. רמי ליה עולא אריכא לר' דוסתאי דמן בירי מי אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה, מכלל דדג טמא נמי אית ליה עובר, ורמינהי דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים. אמר ליה סמי מיכאן עוברין. ור' זעירא אמר לא תסמי, דתרויהו מטילין ביצים נינהו, זה משריץ מבחוץ וזה מבפנים. ואמרינן עלה בגמ' אין שם מומחה מאי, אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים, רב נחמן אמר עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. וכן אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופי' מומחה כאן פרש"י ז"ל בקי בהן. ובודאי דלישנא דגמרא מוכחא הכי, מדאמרינן אין שם מומחה מאי, שאם אתה מפרש האי מומחה מוחזק בכשרות, כמומחה דאמרינן בתכלת ובכולא שמעתא דהתם, לא הוה ליה למימר אין שם מומחה, אלא לקח ממי שאינו מומחה מאי. אבל הר"ם ב"ן ז"ל פירש דהאי מומחה כמומחה דכולא שמעתא מוחזק בכשרות ונאמן. ובירושלמי (ע"ז פ"ב, ה"ט) נמי כללן כולן כאחד ותני אין לוקחין מיעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה. והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הגוים בחזקת שהן טהורין ומוכרין אותן לישראל, ושמא טמאין הן. ואם אמר אני מלחתים נאמן דמירתת, משום דלא מצי מישתמיט ליה, אבל אם לא אמר אני מלחתים מצי מישתמיט ליה ואמר ישראל מכרן לי בחזקת שהן כשירין. ודמיא הא מילתא להא דאיתמר בפרק אלו טריפות (ס"ג, ב') גבי ביצים שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. כן כתב הרב ז"ל. ונראה מדבריו דאפילו בחשוד או בגוי סגי לן באני מלחתים, מדמדמי לה לשל עוף פלוני וטהור הוא, דהתם אפילו בגוי שרינן בהכי, ואין לך חשוד מן הגוי. אבל הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דדווקא במי שאינו מומחה סגי לן באני מלחתים, אבל בישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. ומכל מקום באלו דגים ואלו קרביהן אפילו הוא חשוד לוקחין ממנו, דאין לך חשוד יותר מן הגוי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן, משום דלא מצי מישתמיט ליה, וכל שכן באומר אלו דגים ואלו קרביהן שאנו רואים בעינינו הדגים והעוברים.
<h2>דף סד:</h2>
ביצת עוף טמא אסורה כיצד. גרסינן בפרק אלו טריפות אמר חזקיה מנין לביצה טמאה מן התורה, דכתיב ואת בת היענה, וכי בת יש ליענה, אלא זו ביצתה. ודילמא היינו שמה, דכתיב תכבדני חית השדה תנין ובנות יענה, ואי סלקא דעתך ביצה, בת מימר שירה היא, אלא כתיב יענה וכתיב בת יענה, ושאני הכא דפסיק ליה סיפרא לתרתי תיבות ובשני שיטין, שמע מינה תרתי שמיה נינהו.
<h2>דף סו.</h2>
שנינו בברייתא באלו טריפות אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והאפיין הרי זה מותר; יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס ואטונס מותר. ואם תאמר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן מאין לנו שהוא מותר, דבשלמא גבי חגבים דכתיב אשר לא כרעים, דכתיב באל"ף וקרי בוא"ו, דרשינן (ס"ה, א') אשר לא לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כדדרשינן (מגילה ג', ב') באשר לו חומה, אבל בדגים מנא לן. יש לומר דגבי דגים כתיב אשר אין לו, ודרשינן אין לו עיין עליו, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן מותר.
<h2>דף סו:</h2>
ולעניין שרצים הגדילים במים, שאין להם סנפיר וקשקשת ואין עתידין לגדל לאחר זמן, בבורות שיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע, ובלבד שלא פירשו מהם, אבל פירשו מהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ. דתנו רבנן ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו, ולמה נשנו לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד [לומר], הואיל והתיר בסתום והתיר במפורש, מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא שבכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא שבכלים, מניין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע, ת"ל את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, בימים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים כלל, בימים ובנחלים פרט, במים חזר וכלל, כלומר דתרי במים כתיבין בקרא סמוכין זה לזה, דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, והוי כלל ופרט וכלל, ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעין, מאי רבי, רבי חריצין ונעיצין לאיסורא, כלומר חריצין ונעיצין נובעין, ואימעטו להו בורות שיחין ומערות להיתרא. דבי ר' ישמעאל תנא במים במים שני פעמים, אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה, במים ריבה, בימים ובנחלים מיעט, במים חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי רבי, רבי חריצין ונעיצין לאיסורא, פירשו בתוספות הני חריצין ונעיצין אפילו אין נובעין, ומאי מיעט, מיעט בורות שיחין ומערות להיתרא. ותאני יהודה בן מתתיה מה ראית לרבות שיחין ומערות להיתירא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא, כלומר כיון שאלו ואלו אינן נובעין, מרבה אני בורות שיחין ומערות להיתרא, שהן עצורין ככלים, ומוציא אני חריצין ונעיצין מהיתירא, שאינן עצורין ככלים. הילכך כל שיש במים נובעין אם אין לו סנפיר וקשקשת אסור, ובמים שאין נובעין, בחריצין ונעיצין אסור, אבל מה שגדל בכלים או בבורות שיחין ומערות מותר. ודווקא בשוחה ושותה כדתניא בברייתא, אבל בשפרשו חוץ לכלי או חוץ לבור אסורין, דגרסינן התם אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בציבתא באורתא, דילמא פריש ממנא לצבתא והדר נפיל למנא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ. ואקשינן אי הכי גו חביתא נמי, דילמא פריש לדופנא והדר נפיל לגו חביתא, ופרקינן התם היינו רביתיה. ומנא תימרה, דתניא מניין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע, ת"ל תאכלו מכל אשר במים, אמאי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבירא והדר נפיל, אלא היינו רביתיה, הכא נמי היינו רביתיה. אמר ליה רב חסדא לרב הונא תניא דמסייעא לך ואת נבלתם תשקצו, לרבות יבחושין שסיננן.
<h2>דף פ.</h2>
גרסינן בפרק אותו ואת בנו אמר ר' זירא אמר רב ספרא אמר רב המנונא הני עיזי דבאלא כשירין לגבי מזבח. כלומר מין בהמה הן. מאי טעמא, כיון דאמר רב יצחק עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא, והני כיון דלא חשיב להו בהדי חיות שמע מינה דעיזא הוא. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ודילמא מינא דאקו הוא, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואמרי לה רב אדא בר אחא לרב אשי ודילמא מינא דזמר הוא. ויש ספרים דגרסי או מינא דתאו הוא. ויש ספרים דלא גרסי או מינא דתאו נינהו. אמר ליה רב חנן לרב אשי אמימר שרי תרבייהו. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כאמימר דשרי תרבייהו, דהא רב אחא ורבינא כוותיה סבירא להו, ורב חנן דאסהיד עליה דאמימר שרי תרבייהו משמע דהכי סבירא ליה, ורב אשי משמע דקיבלה מיניה.
תנן בכלאים פרק כלאי הכרם (פ"ח, מ"ו) שור הבר מין בהמה, ר' יוסי אומר מין חיה. ואמרינן בפרק אותו ואת בנו דבהא פליגי רבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא, מין בהמה הוא, ור' יוסי סבר כיון דחשיב להו בהדי חיות מין חיה הוא. הר"ם במז"ל (פ"א ממא"ס ה"ח) פסק כרבנן דאמרי מין בהמה הוא, כדמתרגמינן תורבלא. ומיהו לפי גירסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על עיזא דבאלא דדילמא מינא דתאו הוא, כדכתיבנא לעיל בסמוך, משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו סבירא להו כר' יוסי דאמר דתאו דהיינו שור הבר מין חיה הוא, ומדסבירא להו כר' יוסי הילכתא כותיה. ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי דילמא מינא דתאו הוא. ואיפשר דאף בסיפרי הרב ז"ל לא גרסי ליה, ופסק הלכה כרבנן דרבים נינהו, ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר.
